12.8.2011

הקיץ האחרון



they were trying to find clues to all the mysteries and mistakes god has made""
Nasia              

נאסיה היא נערה שחורה כבת 13 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב. הווייס אובר החולמני שלה הוא שילווה את הסרט. היא נערה בוגרת לגילה, או לפחות כך היא רואה את עצמה, וכבר בתחילת הסרט היא נפרדת מבאדי בגלל שבעיניה הוא לא מספיק בוגר. באדי הוא דווקא נער די דעתן, שמצליח לבטא לאורך הסרט רגשות ומחשבות שמבוגרים רבים אינם מודעים להם אפילו. אך נאסיה בוחרת בג'ורג' להיות הגבר שלה. ג'ורג' הוא ילד שקט וחולמני עם משיכה לחיות. היא קוראת לו ג'ורג' וושינגטון כי היא חושבת שהוא נועד לגדולה. בדרך כלל ג'ורג' ובאדי מסתובבים ביחד עם וורנון וסוניה בין ההריסות הנטושות שמציעה להם העיירה שלהם. כמובן שיש גם מבוגרים בסביבה, אבל הם רק דמויות המשנה ונראה שאינם יודעים יותר מהילדים.
קיץ. אך זהו לא סתם קיץ. זהו הקיץ שאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה. מערכות היחסים יהיו מסובכות יותר, ההחלטות קשות יותר, והזמן יראה כמהיר פי כמה. זהו הקיץ שבו ההתבגרות מתחילה להראות את סימניה, אך טרם חושפת את כל צורתה המדכאת. הקיץ שבו אתה מתחיל לגלות את העולם וכבר נראה לך שאתה מתחיל להבין הכל, אך בעצם עדיין נהנה מחוסר הידע שלך. אך תשכחו מאותם סרטי הנעורים הלבנים שהונדסו לתוך תסריט מאולץ ולא אמין של התבגרות+הרפתקה+התמודדות עם פחדים=פיל גוד. ברובו ג'ורג' וושינגטון הוא מבט מדיטטיבי ומהורהר על ילדות והתבגרות של ילדים רגישים ומלאי דמיון באזור עני.
ובאמת ש-  George Washingtonהוא כמו אנטיתזה מושלמת לאותם הסרטים הלבנים והלא אמינים משנות השמונים. קשה מאוד לבחור מילים כדי לתאר את הסרט הזה. שכן כוחו הוא בדימויים. אפשר רק להגיד שהוא עוסק בילדים האלה ובלמידתם את העולם ואת עצמם. זהו אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי אי פעם. היופי הזה נובע מהדמויות המקסימות שהמפגש איתן מרגיש טבעי ואמין בצורה יוצאת דופן, ומהצילום העדין והמרגש. יש משהו מאוד פשוט בסרט הזה, משהו מאוד ריאליסטי ואמין, אך בו זמנית יש בו גם משהו מאוד מורכב וסימבולי.

[Rico] It's a nice town.
I mean, it's like any other place, I guess.
It got its good parts,
and then on the other side of the coin,
there are the bad parts too.
It's just really too bad you can't see the stars on account of all the smoke.

[Buddy] Man, you know what? My room ain't got no windows anyway


התאהבתי בו איך שהוא התחיל. סיקווינס הפתיחה הלירי ואווירת החלום השוררת בחציו הראשון הזכירו לי ממש את סרטיו של טרנס מאליק (אולי המחמאה הטובה ביותר שאפשר לתת לבמאי), ובעיקר את ימים ברקיע (אולי כי גם הוא מתחיל בצילומים של רכבות ובוויס אובר מוזר של ילדה קטנה). כמו אותו הסרט, גם ג'ורג' וושינגטון מתעסק פחות בעלילה ויותר בתחושות ובזיכרונות.
כאמור, הוא מצליח לעשות את זה בעיקר באמצעות הסינמטוגרפיה המהפנטת. בניגוד לציפיות מסרט על נערים שחורים בארה"ב, הסרט אינו מחוספס ואינו קליפי ואלים. אלא הוא נע לאט ובעדינות, מתענג על הנופים ועל הדמויות שלו. באמת שאני לא מכיר סרטים שעוסקים בחייהם של נערים שחורים בארה"ב, שטופלו בכזאת עדינות לירית.
הצילום נע איפשהו על הגבול שבין ריאליזם דוקומנטרי לפורמליזם פיוטי. על צבעיו החמים והנוסטלגיים והיכולת שלו לתפוס במדויק את הליריות שבכל רגע ורגע. התאורה הרכה, שגורמת לך להרגיש כאילו הדמויות מוארות מבפנים, רק מוסיפה לתחושת הכמעט חלום ששוררת לאורך הסרט. ג'ורג' וושינגטון מצליח, כמו סרטיו של מאליק, להתבונן בפרטים הקטנים והחמקמקים שהם החיים. להעלות את היומיום לרמה כמעט קדושה. כל זה גורם לו להיות כמעט מנותק מהמציאות. בתים נטושים, מסילות רכבת מושבתות, מגרשי גרוטאות – באמת שכל אלה מקנים לסרט מראה כמעט פוסט- אפוקליפטי. העדר של מכשירים מודרניים כמו מחשבים או פלאפונים רק  מחזק תחושה האנכרוניסטית ששולטת בסרט.


הסרט מחולק לשני חצאים, כשביניהם מפרידה תאונה טרגית שמשנה משמעותית את הנימה של הסרט וכמעט מאיימת על היופי הנוסטלגי ששרר לפניה. על היופי החלומי ששאב אותנו קודם אל תוך הסרט. אחרי שנשאבנו פנימה, פתאום הוא דורש מאיתנו הרבה יותר. הוא לא נותן לנו תשובות מוכנות מראש אלא מכריח אותנו לענות במקומו. חציו השני הוא כבד יותר ומאתגר יותר. הוא בו זמנית ריאליסטי יותר, אך גם הרבה יותר קיצוני מבחינה סימבולית. העריכה קשה יותר להבנה והאירועים הופכים יותר סימבוליים מרגע לרגע. תחושת חרדה ובלבול אוחזים בך. אתה חייב לחשוב, להבין  ולהחליט. זהו החצי שאי אפשר היה להימנע ממנו.
והאם זה לא ככה תמיד בחיים? אנחנו לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם נלקחים מאיתנו. וזה תמיד קורה. וזה תמיד קורה מהר ובלי אזהרה וכאילו משום מקום. אתה עוצר פתאום ושאל את עצמך- איך לעזאזל הגעתי לזה?
מה שמאפשר את המבט הייחודי של הסרט הוא החוסר יומרה שלו. הסרט לוקח את הדמויות שלו באותה הרצינות שהם לוקחים את עצמם. הוא מקשיב לשיחות שלהם בלי התנשאות של מבוגר.  יש מין עדינות  מאחורי הבימוי שמאפשרת את האינטימיות הלא מתאמצת שמורגשת בזמן הצפייה. את הגילוי של הפיוטי שבקיום היומיומי. זהו לא סרט בעל אג'נדה חברתית, הוא לא בא להגיד, להטיף או להזהיר. הוא פשוט מציג את הדברים כפי שהם – כפי שהם דרך עיני הילדים האלה. ואולי דווקא צורת ההסתכלות "השונה" הזאת היא שגורמת לצופים "לגלות" את חייהם מחדש, לתרגם את החיים שלהם מחדש באמצעות הדימויים מלאי החמלה האלה. אם בכל זאת אבחר להידרדר לאמירה חברתית כלשהי, אז רק אגיד, שנראה שלא היה אף סרט אחר שחזה את עלייתו של נשיא שחור בארה"ב, כפי שעשה זאת ג'ורג' וושינגטון. הוא עשה זאת באמצעות החיפוש בתוככי הנפש של המתבגר העני (ולא בהכרח השחור), חיפוש שיש בו ניסיון ברור להגדרה מחדש של הזהות הלאומית שלו.

I just, I just want out of this.
All my life...
It's like I can't trust
nobody, man.
All my life,
people have let me down.
I just want to be by myself
and just think about this...
and think about what I'm gonna do.
'Cause I know
I ain't stayin' around here.
I just wish I had my own tropical island.
I wish I could go to China.
I wish I could go to outer space, man.
I wish I had my  own planet.
I wish I could just sit around with computers and machines and just brainstorm all day, man.
I wish I was born again.
I wish I could get saved and give my life to Christ.
Man, I just wish there was one belief... my belief.
I wish there were 200 of me, man.

רואים שהסרט טופל בידיים נבונות ורגישות, כי הוא מתחמק מלהכריז מסר ברור וחד משמעי. לא תמיד ברור אם הבמאי אוהב את מה שהוא מראה לנו או מבקר את זה. ודווקא אמביוולנטיות רגשית זו היא שמצביעה על אהבה אמיתית לדמויות שלו. מצד אחד מורגשת כאן ההתרפקות על הנופים העצובים של העיירה הנידחת הזאת. יש חמלה רבה כלפי האנשים שמאכלסים אותה, בעיקר לילדים שחוקרים את האזורים הנטושים שלה. אפשר ממש להישבות בקסם של הילדות המוזרה הזאת ולשכוח את כל הרע שזה מכיל בתוכו. מצד שני, ברור  שההעדר הופך כאן לאמירה, לביטוי של כמיהה אחר משהו שלא בנמצא- בית, דשא, בית ספר, מגרש משחקים. כל אותם הדברים שהפכו כבר כמובנים מעליו כשחושבים על חייו של ילד או משפחה בכלל.
מה שיפה הוא, שמהתנגשות בין שני ההיבטים האלה, יש כאן גם הרגשה של היוולדותו של עולם חדש (אם כבר הזכרנו נופים פוסט אפוקליפטיים),של מבנה חברתי אלטרנטיבי. עולם שמתנער מהבדלים גזעיים, חברתיים  או כל היבט תרבותי אחר שאנחנו נעזרים בו כיום על מנת להגדיר או לאפיין אדם אחר. עולם עצוב אך יפה וחד פעמי. עולם נוסטלגי ואופטימי.

אני מרגיש שאני נכשל בלהסביר באמת את הסרט. בלתאר אותו נכון. לצערי, רגעים של התגלות והבנה בחיים, רגעים של עוצמה ומשמעות אמיתיים, הם תמיד רגעים שבלתי אפשרי לנסח במילים. אלה רגעים קטנים שאפשר לתאר אבל קשה להסביר. והסרט מלא בהם:
השיחות בין הילדים, השיחות בינם לבין המבוגרים, השיטוטים שלהם בין ההריסות (סצנות שממש הזכירו לי את סצנות השיטוטים ביער בקלרה הקדושה), הדשא שגדל דרך פסי הרכבת, הצורות שהצללים עושים על הקיר, השיחה שבאדי מנהל עם פועל מפעל לבן בשנות ה20 שלו על מערכות יחסים, ( והמבוגר מקשיב לו, באמת מקשיב לו), הגעגועים של באדי לחברה שלו – שנזכר איך שהעיניים שלה דלקו באור משונה כשהיא הסתכלה עליו, וזה שבאדי שר לאמא שלו כל הלילה כדי שהיא תרדם – ושזה בסדר, כי זה גם מרדים אותו, או סוניה, ילדת טום בוי לבנה שמסתובבת איתם, שמדברת על אי יכולת להרגיש... אלו הם רק חלק קטן מהרגעים היפים של הסרט. רגעים שאני נזכר בהם כמו שנזכרים בחלום.

ואולי החיבור הוא רגשי יותר. אישי יותר. ואולי תחושת הנוסטלגיה שהסרט הצליח לעורר אצלי היא שכבשה אותי. החצי הראשון של הסרט דיבר ישר אל נימי נשמתי הכמהה אחרי נופי ילדותי, על  הבתים הנטושים ופיסות האורבניות האפורה שהיו מגרש המשחקים שלי ושל החברים שלי מאז. פתאום זיכרונות הילדות שלי זכו להילה מנחמת של קסם קולנועי. ואני ישבתי שם. מחייך.

בסופו של דבר ג'ורג' וושינגטון הוא סרט קטן. זהו לא סרט רחב יריעה, שעוסק בנושאים כבדים ורבי משמעות שגורל העולם נאחז בהם, אך זה לא מונע ממנו להיות יצירת אומנות שמצליחה לגעת במסתורי הקיום האנושי.

.


(סיקוונס הפתיחה של הסרט)




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה