7.4.2011

גיליתי שמש

רות דולורס וייס עולה על הבמה הקטנה של לבונטין 7. אשה-נערה עדינה, שעם תלתליה הקצוצים, ניראת עוד יותר שברירית מתמיד. בחיוך מובך ובמבט מסתתר היא מתיישבת אל הפסנתר, הפונה לכיוון פנים הבמה ולא אל הקהל. היא מתחילה מייד, מפתיעה את הקהל בעוצמת קולה הסדוק:

גיליתי שמש
גיליתי שמש מחדש
הצל שמוטל ממני והלאה
על צפרני חתול וסביונים בעשב
על מרצפות, אספלט, עפר בדרך
המקום שלי תחת השמש
בכל מקום שבו אהיה

כמה שניות של שקט המום. ואז מחיאות כפיים. היא מבקשת סליחה על כך שזאת רק היא היום, רק היא והפסנתר. לא נראה שיש מישהו מאוכזב.

כבר על ההתחלה יש הרגשה של הופעה פרטית- כמעט סודית. הקהל שהתקבץ הערב הוא קטן. הוא צופה בה דומם, מקשיב למילים, כאילו אוחז את נשימתו. אף אחד לא שר יחד איתה. זה לא כזה סוג של הופעה. אין ספק שכולם אוהבים אותה. זוהי אהבה דואגת, עדינה, מחבקת והמבוכה שלה מול המבטים האוהבים שלהם רק מחזקת את אהבתם.

זאת אמורה להיות הופעת קאברים, אך כפי שמתגלה די מהר, רות דולורס זונחת את רשימת השירים שהכינה מראש לטובת סלקציה אינטואיטיבית יותר. יש לה רגישות גבוהה למילים. אפשר לראות את זה באופן הכתיבה שלה ולשמוע באופן בו היא מבצעת את שיריה. לכן גם הקאברים שהיא כן מבצעת הם כל כך מעניינים. כשהיא מבצעת שיר של מישהו אחר (ניק קייב, נינה סימון, הצ'רצ'ילים...), היא הופכת אותו לגמרי לשלה. במיוחד בלט הביצוע ל"דברים האהובים עליי" מצלילי המוסיקה, שבידיה שלה הפך למלנכולי עד כדי קורע לב.

Raindrops on roses and whiskers on kittens
Bright copper kettles and warm woolen mittens
Brown paper packages tied up with strings
These are a few of my favorite things

Cream colored ponies and crisp apple streudels
Doorbells and sleigh bells and schnitzel with noodles
Wild geese that fly with the moon on their wings
These are a few of my favorite things

Girls in white dresses with blue satin sashes
Snowflakes that stay on my nose and eyelashes
Silver white winters that melt into springs
These are a few of my favorite things

When the dog bites
When the bee stings
When I'm feeling sad
I simply remember my favorite things
nbsp; Anf then i don't feel so bad


לוקח לה זמן להשתחרר. זמן להרגיש נוח יותר ולהשמיע את המילים שלה, שבין השירים, ברור יותר. נראה שהיא מרגישה כמעט לא נוח על הבמה, מעיפה רק מבטים מרפרפים על הקהל שמולה, שיושב שם כמו חבורת ילדי בית ספר ממושמעים. מתחמקת מהמבטים המעריצים הדבוקים אליה, המוכנים לבלוע ברעב כל מחווה של רגש מהאנטי-כוכבת שלהם, היא ממשיכה בהופעה.

הניגוד שבין ההגשה העוצמתית של השירים, החושפנות של המילים שהיא כמעט זועקת אל החלל, התוקפנות של אצבעות ידיה הרוטטות על קלידי הפסנתר, לבין דמותה העדינה והשקטה שהקהל זוכה לראות בין השירים, הוא מפתיע ומרגש. ובאמת מצאתי את עצמי מתרגש. מוקסם מעצם הצפיה בה מופיעה, עוברת את השינויים האלה בין ביצוע לביצוע. לא כך חוויתי את המוסיקה שלה עד עכשיו. לא ככה דמיינתי את השירים.

אין לה דמות בימתית. הכנות של ההופעה שלה היא מוחלטת.  זוהי כנות שאי אפשר לזייף ונדיר למצוא. או יותר נכון, נדיר למצוא אצל מישהי כל כך מוכשרת. התחושה היא של חשיפה של ממש. כמעט חדירה לפרטיות של האומן. והאם זה לא הקסם האמיתי של אומנות? (לפחות לפני כל הגלגולים הפוסט-מודרניים נטולי הרגש שלה...). אכן רות דולורס וייס לוקחת את הקהל שלה אחורה, אל מקום בסיס יותר שבו המוזיקה תפקדה פעם - מקום של רגשות ויצירה פרטית, מקום של יצירה כהכרח ולא כבחירה. הופעות מסוג זה הן הסיבה להאמין בחיי המוזיקה שמחוץ לאולפני ההקלטות. עדינות כזאת היא לא משהו שרגילים אליו, במיוחד לא מזמרת שמאחוריה כבר שני אלבומים שהוכיחו את היותה יוצרת של ממש. לכן כל כך קל להבין את החיוכים המעופפים הפזורים על פני האנשים בקהל. הם מוקסמים ממנה.

רואים שקשה לה. קשה לה, כי ביצוע השירים דורש ממנה התמסרות רגשית. התמסרות שקשה לה מול קהל אנשים שהיא לא מכירה. כמעט לפני כל שיר היא עוצרת לכמה רגעים של הכנה נפשית, וכמעט אחרי כל שיר היא עוצרת עוד פעם כדי לאסוף את עצמה מחדש לפני פנייתה אל הקהל. לפעמים זה מרגיש שהיא שוכחת איפה היא נמצאת – מתמסרת לגמרי למילים של השירים ולמקום אליו הם לוקחים אותה. וזה מקסים. בחיוך מבויש של אדם שתפסו אותו באמצעו של רגע אינטימי, היא מצמידה את אחורי כף ידה אל שפתיה ומחייכת לעצמה חיוך חמוד של ילדה חולמנית.


No one's dreams can be more real then mine 
I lived of dreaming for so long 
No one's hope can be stronger then mine 
It survived where no hope can grow

ככל שההופעה ממשיכה רות דולורס נפתחת יותר. אולי זאת כוס הוויסקי שליד הפסנתר ואולי זה פשוט תהליך ההתקרבות האיטי שלה אל הקהל, אבל היא מתחילה לפטפט יותר ואפילו להעיז ולצחוק על עצמה קצת. יש קסם נדיר בתהליך ההתקרבות הזה שבינה לבין הקהל. תהליך ההתקרבות הזה הוא הסיבה לייחוד של הופעותיה. הוא הסיבה שכל אחת ואחת מהן היא תמיד אירוע חד פעמי. ואכן גם הקהל מתחיל להרגיש קרוב יותר. אנשים מרשים לעצמה לזרוק מחמאות, בדיחות או הצעות לשירים.


מה שמוסיף לאווירה האינטימית והחד פעמית הוא הסדר האישי שבו היא בוחרת לבצע את שיריה. היא זונחת את הרשימה שהכינה מראש ונותנת לרגש ולאינטואיציה לנווט את דרכה. רואים שהיא אף פעם לא בטוחה מה יהיה השיר הבא שהיא תשיר. ידיה קפואות באוויר מעל קלידי הפסנתר, עיניה בוהות קדימה אל הכלום- מה היא תשיר? הקהל שותק ומצפה. הבחירה נעשית באופן שבו תתאים את עצמה לרגע, מה שהופך את ההופעה לההופעה ולא עוד הופעה.


It gets me anyway, it gets me anyway
No matter what I do, no matter what I pray
It gets me anyway
It gets me anyway
That awful blues

I don't feel upset
I know each has his share
and everyone is free
It's just that some choose to live in jail
I don't feel upset but I'm weakening
Help me if you can

It gets me anyway
It gets me anyway
have I lost the fight
It feels as if it's hear to stay and it gets me
Anyway
That awful blues


פתאום אני מבין שמזמן לא חוויתי הופעה חיה. נכון, ראיתי הופעות. אבל מזמן לא חוויתי אחת. מעניין וכמעט ממכר לעקוב אחרי השינויים שעוברים על רות דולורס וייס במהלך ההופעה. ממבוכה עדינה מכונסת בעצמה, שבין השירים, אל העוצמה הטוטאלית והמערערת בזמן הביצועים. היא תוקפת את הקלידים בעוצמה רגשית מפתיעה ושרה כמו לעצמה. שרה את שיריה במלוא הרגש, כאילו היא מביעה את מילותיהם בקול בפעם הראשונה.

אין ספק שלראות את הופעתה השברירית ומלאת העוצמה, של האישה המובכת ומלאת הכריזמה הזאת, שמפשיטה מעצמה שכבה ועוד שכבה מול קהל שיודע להעריך את זה, היא חוויה של ממש. חוויה השונה מאוד מחווית ההקשבה לאלבומים שלה לבדם. אולי בעצם זוהי חוויה משלימה, אך ללא ספק שהיא מוסיפה רובד חדש וחשוב ליצירות שלה.